מחלת ההארה 

רבות דובר בתופעת ההארה, אולי רבות מדי, ולרוב כמצב נשגב שמתי-מעט חווים בעוד הרוב נותר לייחל לו. בואו ניתן את ידינו בחקירה בלתי שיפוטית בעליל. הירא?ה שלנו - לעתים יראת כבוד, ולעתים יראה שמעלה התנגדות ואגרסיביות עקב הפחד, לא מאפשרת לנו לבחון את התופעה באופן אובייקטיבי וחסר-שיפוטיות כפי שהיה חוקר ניגש, למשל, להבין תסמונת מסוימת. המונח תסמונת אינו בלתי הולם כאן, שכן אין ספק שיש בחוויה של ההארה משום אירוע מוחי, מה שאינו מצביע בהכרח על תודעה בשלה של בעליו, ואף לא סותר תודעה שכזו - אירוע בלתי-רצוני זה לאו דווקא קשור לבשלות. ואם כל מואר הופך מיד לגורו, לפחות במערב, אין סיבה שנשפוט אותו ואת הסובבים אותו בקנה מידה מחמיר יותר מכל אדם שקם ועושה ויוצר קהילה פעילה. ברם, על פי תרומתם יישפטו. אם במקום לשבת בבית הם מעזים לתרום כל דבר חיובי שהוא לעולם - אשריהם. התעלות או התנתקות בואו ננסה ולו לרגע להפריד בין חוויית ההארה עצמה לבין הנספחים השונים בהם מתעלה במיוחד האגו המערבי. אין סיבה להניח שחוויה זו אינה נפוצה הרבה יותר מן הנראה לעין. אלא שנווד-רחוב שחווה אותה לא יספר על כך בדרך כלל לתקשורת. פסיכולוגים וחוקרי מוח לא התעמקו בחקר התופעה, אולם יש לחוויית ההארה סממנים של מצוקה מוחית, והיא מתרחשת לא פעם במצבים קיצוניים של עומס מסוים על המוח העליון המביא למעין "פיצוץ", וכן במצבים של העדר גירוי חושי - נקרא לכך אפקט הנזיר במערה, או טנק הבידוד. באופן פרדוקסאלי, מצב ההארה שבו חווה האדם אחדות עם כל הקיים, מתאפיין בנתק. לא פעם נוצר נתק מהפאן הפיסי של החיים, והאדם המואר עשוי לחוות מעין ק?צ?ר במערכת העצבים האוטונומית בליווי עצירת הנשימה והדופק בדומה משהו למוות קליני (שם מדווח לא פעם על ידי החוזרים על חוויית אור עצום ויציאה מהאני). כמו כן אין זה נדיר שבעקבות ההארה הוא אינו מטפל בצרכים הבסיסיים של גופו, כולל הזנת הגוף. העניין הוא, שלאורך ההיסטוריה האדרנו לא פעם את הנתק מהגוף כסממן של התעלות רוחנית. רחשנו הערצה לאלו ש"התעלו" מעל לגופם, ובעצם התנתקו ממנו, מאותו גוף שדורות רבים לימדו אותנו לראותו כנחות. הזלזול שהוטמע בנו כלפי הגוף - כלפי עולם-ומלואו זה שעד היום מודים המדענים שלא הצליחו לפענח - עדיין חוגג בעידן שלנו בדרכים סמויות ונפתלות, ביניהן חיתוך, ניסור, שאיבה, וכלל "שיפוץ" ו"עיצוב מחדש" של הגוף. אך זה נושא שלם, שאולי נקדיש לו כתבה נפרדת. מן הסתם אם צריך היה המואר לשרוד סכנה באותו הרגע, סביר שלא היה הופך מואר באותה השנייה. יחד עם זאת, זוהי גם דרך הישרדות של מצבים מסוימים. עוד נשוב ונראה שהשאלה היחידה היא לא מה חווית, אלא מה אתה בוחר לעשות עם זה (שאלה שתשרת אותנו תמיד לאורך חיינו), שכן ההארה עשויה להיות רק תחילתה של בשלות תודעתית. המצב המופלא הזה בו אתה חווה ויודע שהכול בתוכך ואתה בכול, שהכול אחד ללא הפרדה, חולף. עתה, עליך ליישם ולחיות על בסיס יומי את אשר האיר מצב זה של ח?ס?ד לא-רצוני שפתח לך חלון סמוי, וגילה לך כביכול את "סוף הסרט" בעודך רק במהלכו. נתק נוסף בהארה הוא נתק של האגו מהחלקים האחרים שאמורים לאזן אותו, ובאופן פרדוקסאלי, דווקא מתוך נתק זה אנו חווים איחוד עם הכול ללא הפרדה, שהרי איבדנו את הגורם "המפריד" שלנו, את האגו. אל לנו להמעיט ביכולת ללכת מעבר לאגו הקטן שלנו, שכן ללא יכולת זו קשה לתרום לאנושות. השאלה היא האם המטרה העילאית היא איבוד חלקים, או איזון, מינון וניווט נכון בין כל חלקינו. אין ספק שהאחרון הוא הקשה מבין השניים - איזון שמאפשר לנו שימוש נכון בכל "האברים" החיצוניים והפנימיים שניתנו לנו. אלא שבמציאות קיים בדרך כלל אי-איזון - חוסר באגו, מה שאינו מאפשר עשייה, חיכוך וגדילה, או לחילופין עודף אגו, כשהאגו משתלט על רוב חלקינו כגידול ממאיר. השפעה אחרונה זו של עודף-אגו נפוצה לא רק בפרט אלא גם בחברה היום, עם השלכות הרסניות על עולמנו והפלנטה בכלל. אכן, כמה קשה הוא האיזון. מחלת ההארה מחלה היא מצב של חוסר איזון. יותר מההארה עצמה, הנהייה שלנו אחריה ובעיקר ההאדרה שלה מצביעה על חוסר-איזון מעציב. להיות "באור" בלבד, אינו שונה מלהיות בחשיכה בלבד. זה וגם זה הוא חוסר-איזון בצדדים השונים של אותה מטבע. הדבר משול לשהייה ב"יום" בלבד, ללא לילה - נסו לחוות יום בלבד, או לילה בלבד, בקוטבו של כדור הארץ, ותוך זמן קצר תטעמו את טעם השיגעון. אך לא צריך להרחיק לקוטב. כמה לילות "לבנים" ללא שינה, שהייה "באור", במודע בלבד ללא האיזון המבורך של החושך, של הלילה, של הלא-מודע, ואתם נושקים לטירוף. מכל מקום, השאלה היא האם מורה דרך אידיאלי, או מצב אופטימאלי הוא מצב של הארה, או כזה שיכול להכיל גם את החשיכה? כזה שאיבד את האגו, או כזה שיודע לחוות את האגו האנושי ולשרוד את מלכודותיו (ומתוך כך לתת השראה), ואף לגייס את האגו במקום שהוא נחוץ? שכן גם לאגו, כמו לכל איבר פנימי או חיצוני תפקיד ייחודי לו. האדרת ההארה ו"האור" בכלל בעידן החדש, אינה שונה מאותה האדרה בעידן הישן. האור, השמש, היום, המודע, מסמלים את העיקרון הזכרי (יאנג), בעוד החושך, הירח, הלילה, הלא-מודע, מסמלים את העיקרון הנקבי (יין). כמה מתאים לנו בני-אדם, בעידן ישן או חדש, להפלות או להעדיף פאן אחד על פני איזון חכם של ניגודים. דורות רבים האדירו את הפאן הזכרי על הנקבי, וספציפית את הגברים על פני הנשים. רק לא מזמן עוד האמינו שאין לנשים נשמה או שנשמותיהן נחותות מזו של גברים. מנהגים שונים לדיכוי הנשים קוימו בארצות שונות (ועדיין היום) ועד לא מזמן לא נמנעה מנשות המערב זכות ההצבעה. כל זה נראה רחוק מאתנו בעידן נאור זה, אלא שבלי משים הפנמנו כולנו - נשים וגברים - את העדפת העיקרון הזכרי על הנקבי. העדפה זו, אגב, ניכרת בכל תחום, אפילו בגוף הפיסי אנו מעדיפים (בלשון המעטה) את הרקמה הזכרית הקשורה בטסטוסטרון - השרירים, על פני הרקמה הנשית הקשורה באסטרוגן (והנמצאת כבר מלידה אצל תינוקות נקבות במינון כפול מזה של תינוקות זכר) - השומן. וכן, כאמור, גם בתחום הרוחניות נפוצה יותר האדרת "האור" מהאדרת האיזון בין האור והחושך, בין הניגודים החיוניים לחיים. יותר נשים מצחיק הוא שמורים רוחניים גדולים אמרו לא פעם שישנן יותר נשים מוארות מגברים מוארים, רק שהן לא עושות כל כך הרבה רעש וצלצולים בעניין. טוב, בין הצירים, הלידה, ההנקה, גידול ילדים, גידול בעלים, פרנסה, ועוד שאר ירקות של ברוך-שלא-עשאו אישה, אין כל כך מתי לצלצל ולסובב ברעשנים. אושו, למשל, הסביר שהסיבה שבגינה יש הרבה פחות גברים מוארים מנשים היא שההארה דורשת מעב?ר מהגברי לנשי. היא דורשת דבר-מה שקשה לכולנו, אך לגברים יותר מאשר לנשים - היכנעות. בלי היכנעות לא תיתכן יציאה מהאגו. בלי היכנעות גם לא ניתן לשרוד את "החושך", את העולם הלא-מודע שלנו, על כל הכוחות, השדים והטרולים המתעתעים שלו. אז אם לא ההארה היא המטרה הנשגבת, למה נשאר לנו לשאוף? לפסגה הגבוהה ביותר, זו שהכי קשה להגיע אליה, שכן אנו מכוונים מעלה מעלה, ולא שם תשכון היא, זו שלשמה באנו הנה בתוך גבולות צרים ומוזרים של גוף אנוש ונפש בה מתנהלים הניגודים של האור והחושך כולם - זו שנקראת להיות בנאדם. בנאדם חומל, עושה ותורם, גם אם הוא מואר. נכון, בנאדם זה הרבה פחות נוצץ וזוהר ממואר, אך נותר לנו רק לשאת תפילה שלא יהא הראשון עוד נדיר יותר מהשני.